פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכימיה של הפרעת הקשב

      אפשר להפסיק להרגיש אשמים: מרבית החוקרים מאמינים היום כי מקורה של הפרעת הקשב ביולוגי והתפתחותה כנראה איננה קשורה בתזונה לא מאוזנת או בחינוך

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      להפרעת הקשב יש כנראה גורם ביולוגי הבא לידי ביטוי במבנה המוח (אילוסורציה: shutterstock)

      הפרעת קשב וריכוז (ADD ו?ADHD) היא אחת ההפרעות הנחקרות ביותר בתחום בריאות הנפש של ילדים ושל מבוגרים, ולמרות זאת, הגורם המדויק של ההפרעה עדיין בגדר תעלומה. למרות אי הבהירות, עוד ועוד חוקרים מאמינים היום שהמקור להפרעה איננו בחינוך או בעודף סוכר והם שמים את מבטחם בחקר המוח והגנטיקה – חוקרים את האזורים במוח ששותפים במצבי ריכוז ומחפשים את הגן שאחראי להפרעה.

      אז לפני שאתם מכניסים את עצמכם למעגל האשמה ומטילים על עצמכם את האחריות למצב שלכם או למצב של הילדים, הכירו את כיווני המחקר שהחוקרים מתמקדים בהם כיום ואת ההיפותזות הישנות שנזנחו.

      סוכר כנראה איננו הסיבה

      בעבר האמינו החוקרים והתזונאים כי תוספי המזון המלאכותיים והסוכר הם שאחראיים להתפתחות הפרעת הקשב ולפעלתנות היתר. כתוצאה מכך עודדו אנשי המקצוע את ההורים לשנות את התזונה של הילדים ולהפסיק להגיש להם מזונות המכילים תוספי מזון מלאכותיים, חומרים משמרים, צבעי מאכל וממתקים. ממחקרים עדכניים עולה כי איסור צריכת הממתקים ותוספי המזון עוזר רק לאחוז קטן מהילדים.

      סוכר הוא, אפוא, שחקן משני בעלילה, ואילו החומר שהחוקרים קושרים כיום להתפתחות הפרעת קשב הוא דופמין. דופמין הוא נוירוטרנסמיטור – חומר האחראי על העברת דחף עצבי. הוא מעורב בתפקודים מחשבתיים גבוהים, בתפקודים קוגניטיביים, בזיכרון בתנועה, בקשב ובלמידה‏. הדופמין חיוני להערכה של מטרות, לתכנון הפעולות המיועדות להגשמתן‏ ולוויסות עצמי.

      אצל ילדי הפרעת הקשב מצאו החוקרים שונות כימית ביחס לילדים "רגילים", הבאה לידי ביטוי ברמה נמוכה של דופמין. המחסור בדופמין נראה כמו הסבר הגיוני לתופעות הפרעת הקשב.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      לא פה הפתרון (אילוסטרציה: shutterstock)

      המוח של הפרעת הקשב

      מלבד האיזון הכימי השונה, להפרעת הקשב יש כנראה גורם ביולוגי הבא לידי ביטוי במבנה המוח, והוא כנראה הגורם הדומיננטי בהיווצרותה או בהתחזקות התסמינים שלה. יחלפו כנראה כמה שנים עד שיצליחו לאתר את הגורם המדויק, אבל עכשיו אפשר להתנחם במחקרים ובהדמיות מוח המדגימות חילוף חומרים נמוך באזורים במוח האחראיים על תשומת לב, על שיפוט חברתי ועל תנועה. ההבדלים הללו אינם קבועים, ונראה כי כאשר הילדים גדלים כל האזורים במוח מתפתחים לגודל נורמטיבי, וחלק מהתסמינים נעלמים. הוכחה נוספת לגורם הביולוגי של הפרעת קשב וריכוז היא הופעתה של הפרעת קשב אצל ילדים שסבלו מפגיעה במוח – חשיפה לרעלים או מכה, למשל.

      התפוח לא נופל רחוק מהפרעת הקשב

      מרבית החוקרים מאמינים היום שבהפרעת הקשב יש מרכיב גנטי מרכזי: לילדים הסובלים מהפרעת קשב יש בדרך כלל קרוב משפחה שסובל מבעיה דומה, גם אם לא אובחן, ולהורים רבים שסבלו בילדות מהפרעת הקשב (ואולי עוד סובלים ממנה) יש ילדים עם הפרעת קשב. מלבד זאת, נראה כי ברוב המקרים, כאשר אחד משני תאומים סובל מהפרעת קשב, גם השני סובל. בשל כך החוקרים מחפשים אחר הגן (או קבוצת הגנים) שאחראי לכל הבלאגן. הם מתמקדים בגנים הקשורים בייצור דופאמין.

      חוקרי הפרעת קשב מתמקדים כיום בחקר שתי האונות הקדמיות במוח – האזורים האחראיים על פתרון בעיות, על תכנון, על הבנת התנהגותם של אחרים ועל שליטה בדחפים – והסיבים המקשרים בין שתי האונות. באמצעות הדמויות וסריקות ממוחשבות החוקרים מקווים למצוא את המקום המדויק שאחראי על הפרעת הקשב.