פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הפרעת קשב וריכוז: לספר או לא לספר?

      מתי אומרים לילד שיש לו הפרעת קשב וריכוז? והאם בכלל? אולי עדיף לא לדעת? והאם הגילוי משנה את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו? אחרי שהקשבתי לכל הקולות שעלו מפנים ומבחוץ, אני עדיין באותה עמדה

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      עם האבחון באה תחושת ההקלה (צילום: ShutterStock)

      "אני חושב", אמר לי חבר, "שכשיש לילד הפרעת קשב לא צריך להגיד לו. בשביל מה זה טוב? נספר כשיגדל… אם נספר עכשיו זה יהיה רק תירוץ להתנהגות שלו".

      ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לקול מבחוץ, ולקולות השונים מבפנים. כאימא, כבת זוג, כמטפלת ובעיקר כמי שהייתה פעם ילדה שלא סיפרו לה, שלא ידעה, שנאלצה להתמודד בלי ההכרה שלה או של סביבתה.

      מתי צריך לספר? והאם בכלל? ואולי עדיף לא לדעת? ומה הגיל המתאים לאבחן? והאם האבחנה משנה את התפיסה שלנו על עצמנו ועל האחר? האם היא מקלה, משתקת או פותחת פתח למערכת יחסים אחרת עם עצמנו, עם אחרים? ואחרי הקשבה עמוקה לכל הקולות שעלו מפנים ומבחוץ, אני עדיין באותה עמדה.

      כילדה, אם הייתי יודעת שיש להתנהלות שלי שם, כנראה הייתי מרגישה פחות מקולקלת. זה אולי לא היה משנה את מי שאני, אבל בטח היה מוריד במעט את חוויות חוסר האונים שחשתי. ובעיקר, את התחושות המכאיבות שמשהו מצליח לאחרים ולי לא. ואני לא הבנתי: למה?!

      כאימא, הלכתי ובדקתי ואבחנתי את הילד. ובדבר אחד אני בטוחה - בתחושת ההקלה. הבנתי שאני לא באמת "לא יודעת לחנך". וזו לא אשמה שלנו ההורים שהילד כל הזמן בוכה, או לא נרדם או לא מצליח להתאפק ודוחף בתור למגלשה בגינה. האבחנה בשלב הזה נתנה לי את הכוחות להמשיך ולטפל בילד שלי. וכן, סיפרתי גם לו. הרי גם ככה הוא הרגיש שאצלו משהו שונה…

      כמטפלת, כשהתחלתי בצעירותי לעבוד עם אוטיסטים ופגועי נפש, הטרידה אותי השאלה: האם הם יודעים שהם כאלה? ומי שכן, קל לו יותר או קשה לו יותר בחיים? ואולי עדיף לאלה שאין להם הבנה? אולי נחסך מהם הכאב?

      עם הזמן הם לימדו אותי, ודרכם הבנתי מה משרתת הידיעה. להגיד "יש לי דיכאון" זה לא כמו: "אני אדם דיכאוני". להגיד "יש לי סכיזופרניה" שונה מלהגיד: "אני סכיזופרן". וזו לא האמירה שעושה את השינוי. זו העמדה הנפשית שמאפשרת התפתחות. יש לי לקות כלשהי, אבל אני לומד לחיות ללא בושה, ללא אשמה. אני לא "מקולקל".

      היכולת שלנו להכיר בלקות, להתבונן בה, ללמוד את ההשפעה שיש לה על חיינו מאפשרת לה להיות רק חלק ממי שאנחנו ולא המהות שמגדירה אותנו. אותו החלק אולי משבש את היומיום שלנו אבל ככל שההבנה של הלקות רחבה יותר, כך קל יותר להיעזר ולצלוח את החיים בתחושת ערך עצמי גבוה, ותוך כדי גילוי מסוגלות עצמית לא פחותה מהסובבים אותנו שאין להם הפרעת קשב.

      מאחלת לכם ולי להמשיך ולהכיר את החלקים בתוכנו. ההיכרות הזו מאפשרת לנו לחיות יותר בשלום עם עצמנו.

      התפרסם במקור בבלוג "אבידות ומציאות"